פסק-דין בתיק תא"ק 23927-06-11

על דרך הפשרה - לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט

1.       העניין שבפני, תובענה לתשלום דמי שכירות ולפינוי מושכר.

2.       התובענה הוגשה ביום 15.6.2011, לפינוי מושכר המצוי בבעלות התובעים, ברח' ****** חיפה. על פי האמור בתובענה, הנכס - דירת מגורים, הושכרה לנתבע בחודש אפריל 2008, והסכם השכירות הוארך מעת לעת, כאשר הוארך לאחרונה ביום 26.4.2010, וזאת עד לתקופה המסתיימת ביום 30.4.2011.

3.       בתום תקופת השכירות, משלא הוחזרה החזקה בדירה לתובעים, פנו התובעים לנתבע במכתב (העתקו צורף לכתב התביעה), מועדו 2.5.2011, יומיים לאחר תום תקופת השכירות המוסכמת, ודרשו כי הנתבע ישיב לתובעים את החזקה במושכר.

4.       משלא הושבה החזקה עד ליום 15.6.2011, הוגשה תובענה לתשלום דמי השכירות בצירוף הפיצוי המוסכם בגין איחור בהשבת החזקה (הרכיב הכספי שבכתב התביעה) וכן נתבקש פינויו של הנתבע מהמושכר.

5.       כפי שעולה מהנתונים אשר עליהם הוסכם על ידי ב"כ הצדדים, ביום 30.6.2011, חודשיים לאחר תום תקופת השכירות, הנתבע השיב את החזקה במושכר, ומסר לתובעים המחאה ע"ס 6,300 ש"ח, שהם מלוא הפיצוי המוסכם על פי ההסכם, בגין איחור בהשבת החזקה. בכך, למעשה, ירדה שאלת רכיב הפינוי שבכתב התביעה, שכן הפינוי בוצע הלכה למעשה.

6.       בכל הנוגע לרכיב הכספי, בדיון אשר נערך בפני ביום 28.10.2012, ניתנה הסכמת הצדדים, כי בכל הנוגע לרכיב הכספי, די בתשלום אשר בוצע ביום 30.6.2011, וכל אשר נותר במחלוקת, הינה שאלת החיוב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

7.       אציין, בשולי הדברים, כי הסכמה זאת, תואמת את הדין החל במקרה זה. פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם דמי השכירות המוסכמים, שכן תנאי בסיסי לחבות על תשלום הפיצוי הינו הפרת ההסכם, ומשהופר ההסכם, ובהיעדר הסכמה לגבי המשך השכירות לא יכולה לחול גם החבות בתשלום דמי שימוש ראויים או דמי שכירות - הפיצוי המוסכם הינו בשיעור גבוה יותר, ואמור להכיל בתוכו הן את התשלום בגין דמי השימוש ראויים לתקופה כאמור והן תשלום יתר בגין אי הנוחות והטרחה הנגרמת מאי קבלת החזקה במועד בו ציפה בעל הנכס לקבלו שוב לידיו.

8.       לאחר דיון קצר, הסכימו הצדדים כי בכל הנוגע לחיוב בהוצאות ובשכר טרחה, תינתן החלטה בפסק דין לפשרה, על פי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

9.       ב"כ התובעים טען, כי יש לחייב את הנתבע בתשלום מלוא שכה"ט וההוצאות אשר נגרמו לתובעים, אשר למעשה המתינו מאז פקיעת ההסכם חודש ומחצה, בטרם נקיטת הליך משפטי, ולמעשה ,ניהול ההליך המשפטי נכפה עליהם על ידי הנתבע. ב"כ התובעים מפנה למכתב מיום 2.5.2011, וכן מפנה הוא למכתב תשובה אשר נשלח לנתבע (כתשובה לפניה מטעמו), מיום 22.5.2011. לעמדת ב"כ התובעים, משנכפתה עליהם הפנייה להליך המשפטי, על הנתבע לשאת בכל העלויות. עוד לגישת ב"כ התובעים, הם לא הזדרזו לנקוט בהליך, אלא המתינו כשישה שבועות (במסגרתם הוחלפו מספר מכתבים בין הצדדים), ורק לאחר שלא נותרה ברירה, פנו להליך המשפטי, ודורשים הם בתשלום מלוא שכה"ט הראוי בהקשר של תביעת הפינוי. אציין בהקשר זה, כי ב"כ התובעים הפנה לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס 2000, שם נקבע כי שכה"ט הראוי בגין תביעת פינוי עומד ע"ס 5,179 ש"ח + מע"מ.

10.   הנתבע, מנגד, טוען כי אין ולא הייתה הצדקה לנהוג כפי שנהגו התובעים, אשר נחפזו לנקוט בהליך ללא צורך (שכן לעמדתו מן הראוי היה לתת לו שהות ראויה להתארגנות משתמה תקופת השכירות. עוד מציין ב"כ הנתבע, בדבר התשלום אשר בוצע ביום 30.6.2011 (שהיה תשלום אשר בוצע על מלוא הסכום הכלול בפיצוי המוסכם, ואף שולם סך 140 ש"ח ביתר), וכן טוען ב"כ הנתבע, כי הסכום הנדרש כעת הינו סכום מופרז ומנופח, בהתייחס לכתב התביעה - בהקבלה לרכיב הכספי הנכלל בכתב התביעה.

11.   לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים, ומאחר ואיני סבור כי לדחות את הדרישה מטעם התובעים לחיוב בשכ"ט והוצאות, ומנגד לאור ההסכמה הדיונית, איני סבור כי יש לפסוק את מלוא שכה"ט המומלץ בכללי לשכת עוה"ד, אני קובע כי הנתבע יישא בהוצאות ושכ"ט התובעים בסך 3,500 ש"ח.

12.   הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלומם בפועל.

13.   עוד אוסיף, כי לא מצאתי לנכון למחוק חלק מן התביעה או לדחותה בשל היעדר צו הירושה הנוגע לתובע מס' 1, או לחייב הנתבע מס' 1 ברכיב כלשהו, ולא ראיתי בהודעת ב"כ התובעים משום חזרה מההליך בשם התובע מס' 1, ואף לא ראיתי בכך יותר מאשר זהירות ראויה (וראיה לציון) מטעם ב"כ התובעים.

ניתן היום,  י"ג חשון תשע"ג, 29 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: